אוחנה היה הראשון שתמך בשינוי החוק ורק אחרי זה הצתרפו השאר

אני אמיר, בן 42, אבא של אלה ודוד המתוקים ובן-זוג של אלון. נולדתי בבאר שבע, בן לאסתר ומאיר שעלו ממרוקו למדינה החדשה שזה עתה קמה. לא משנה כמה שנים אגור בתל אביב – תמיד כשישאלו אגיד שאני באר שבעי, שם הלב.

בשלוש השנים האחרונות הייתה לי הזכות לייצג את תנועת הליכוד ומצביעיה בכנסת ה-20 במגוון רחב של תפקידים, אבל על כל אלו ועל התפיסות והעמדות שלי בתחומים השונים תוכלו לקרוא בלשוניות האתר. פה רציתי שתכירו אותי קצת יותר טוב. בסופו של דבר, לא נולדתי חבר כנסת.

אני מנגן על גיטרה מגיל 15. בהרבה רגעי שמחה ועצב, ביחד ולבד, הגיטרה הייתה בשבילי יופי של בת לויה. כשהפכתי לגיטריסט מספיק טוב, הכרתי כמה חברים מוכשרים והחלטנו להקים להקה. קראנו ללהקה "פרפל הייז" (ערפל סגלגל) על שם אחד השירים המפורסמים של ג'ימי הנדריקס, מי שנחשב לזה שהשפיע יותר מכל על החשמלית כמו שאנחנו מכירים אותה היום.

היינו חבר'ה די יצירתיים, ניגנו הרבה רוק קלאסי וחלק מאיתנו אפילו העזו לשלוח ידם בכתיבה – כך שניגנו גם חומר מקורי. הימים היו ראשית שנות ה-90 וטלפונים ניידים לא היו בנמצא וכך יצא שתיעוד לשירים כבר כמעט לא קיים…
אבל בעיני רוחי, לעולם לא אשכח רגע אחד שהיה בשבילי אות כבוד יוצא דופן: יצאתי עם חברים לפאב ה"סטרייק" שהיה (כמה צפוי…) מעל הבאולינג בבאר שבע.

הגיטריסט שלהם היה מי שהוא גם היום אחד הטובים בארץ – גדי בן אלישע – ובשלב מסויים, הסולן של הלהקה אמר לקהל שיש איתנו אורח מיוחד והוא מזמין אותו לבוא לנגן איתם את While my guitar gentely wheeps האלמותי, קבלו את… אמיר אוחנה! גדי נתן לי את הגיטרה שלו וירד לשתות משהו, ואני שפכתי שם את כל הנשמה שלי על המיתרים, עם כל העצב והרגש שיכולתי ללטף בהם את המיתרים… זה היה רגע גדול, מאלה שאתה לא שוכח לעולם – והקהל היה באקסטזה…
אחר כך כמובן הגיע השירות הצבאי (עליו תקראו בפרק הבא) שקטע את הקריירה המוסיקאלית שיכולה אולי היתה להיות לי, אבל הכל לטובה…
אני כבר ארבע עשרה שנים בן זוג של אלון חדד מצפת (AKA "נונו"), שש שנים שייך לגורי הקטן, שלקחנו מצער בעלי חיים אחרי שהצלחתי לשכנע את נונו שניקח כלב ("בתנאי שאתה מוציא אותו, מאכיל אותו, מטפל בו ודואג לו – אני לא עושה כלום ואני *הכי לא* אוסף לו את הקקי!", כמובן שההצהרות הללו התחלפו באהבה גדולה לכל מה שגורי קשור בו, ואבא של המלאכים הקטנים שחיכינו להם כל כך הרבה, אלה ודוד – שנולדו בתהליך פונדקאות במדינת אורגון שבארה"ב, והם כבר אוטוטו בני שלוש וחצי.

אני אוהב לבשל מרקים: מרק חרירה, מרק תירס ולמעשה כל מרק אפשרי, אבל המומחיות האמיתית שלי היא דגים מרוקאים חריפים. לא סתם חריף, כזה שייפתח לך את דרכי הנשימה. טוב, יכולתי לשפוך פה עוד הרבה מילים, אבל אתם הרי תבחרו – או לא תבחרו בי – בעיקר על האידאולוגיה, על האמירות והמעשים שלי במגוון התחומים. אני מקווה שגם אתם מסכימים ש"חייבים את אוחנה בנבחרת!"

אני תומך באוחנה!